בעבר, האדם הקדמון נאלץ להתמודד עם סכנות שהיו רלוונטיות לתקופתו. למשל: נאלץ להתגונן עם חיות טרף או עם אסונות טבע...
לשם כך, התפתח במוח חלק המגן על האדם מפני סכנות. החלק הזה זועק למוח שקיימת סכנה ובשבריר שניה הגוף מגיב.
אין ברירה, יש פה אריה שעומד לטרוף!! והיצר ההישרדותי של המוח נכנס לפעולה...
תוך שניות ובלי לשים לב אותו אדם שעומד להיות טרף לאריה, מוצא עצמו עם דופק מואץ, נשימה מהירה, פעילות בבטן- בחילות/הקאות/שלשולים, רעד בשרירים ועוד כל מיני סימנים פיזיים- כל סימן פיזי כזה נועד לעזור לאדם בסכנה לשרוד!!! כך למשל הפעילות בבטן בזמן סכנה נועדה לגרום לאדם להתרוקן כדי שיהיה לו קל לברוח. הדופק לב המהיר יגרום ליותר דם להגיע לשרירי הרגליים ואז יוכל האדם לרוץ/ לקפוץ/ לטפס מהר יותר. הזעה נועדה להפוך את הגוף לחלקלק כך שיהיה קשה לתפוס את האדם, ולקרר את הגוף אחרי מאמץ שנדרש ממנו.
אבל היום אין אריות ברחובות ואסון טבע קורה פעם ב...וגם לא פה בישראל..אז מה הקשר??
הקשר בא לידי ביטוי בשני אופנים שקשורים זה בזה:
1. המנגנון שהתפתח במוח בזמנו, עדיין קיים ומגיב באותה צורה לכל מה שאנחנו תופסים כאיום. היום האיומים הם לא אריות ולא נחשים. האיומים המודרניים לובשים צורות שונות. למשל: לחץ ועומס בחיי היומיום, תמרון בין קריירה להורות, מה יהיה אם אכשל במבחן? מה יהיה אם לא אמצא עבודה? מה יהיה אם הבחור החדש שאני כל כך רוצה ייפרד ממני? ועוד ועוד...אם אפרש את העניינים הללו כאיום, המוח יגיב בהתאם...
2. המוח אינו מבדיל בין דמיון למציאות!!! ולכן זה לא משנה לו אם מדובר באריה או בפחד מלהישאר מובטל או לא להיות הורה טוב. מבחינת המוח איום זה איום ויש להגיב וכמה שיותר מהר!! אז אם הפחד שלי להישאר מובטלת משתלט עליי ברמה שאיני יכולה לנהל אותו, המוח שלי יפרש את זה כאיום. פרשנות זו תגרום לסימנים הפיזיים וזה בעצם התקף החרדה.
ומכאן שהמסקנה היא- אם נשנה את הפרשנות לאירוע/מחשבה בצורה שכבר לא ייתפס כאיום, נוכל להשתחרר מהתקפי החרדה במקרה הטוב ביותר או לפחות להחליש את עוצמת ההתקפים ואת תדירותם ולהיות רגועים ושלווים יותר.